- טלוויזיה וקולנוע |
- תיאטרון |
- סופרים ומשוררים |
- עיתונאים |
- שחקנים |
- מוסיקאים |
- מרצים ומנחים |
עקיבא וענהאל שמואלי
שחקנים(שחקנים), מגישים(טלוויזיה וקולנוע), הרצאות(מרצים ומנחים).
נושאי ההרצאות:
- גילוי זהות עצמית – הדרך שלי או של הורי?
- השגחה פרטית.
- שמירה על עקרונות מול לחצים כדתי בחברה חילונית.
- גאוות יחידה – הליכה באמונה בראש מורם.
- הסתגלות במקום חדש.
- דתיות מתריסה ומאיימת למול דתיות שקטה ועוצמתית.
מי פה היה רוצה לצאת ל"מרוץ למיליון"
האם יש קידוש השם בטלוויזיה? האם יש מקום לדתיים בטלוויזיה? הדילמות של דתיים לגבי הטלוויזיה.. האם התקשורת יוצרת או משקפת מציאות? דברים אינם כפי שנראים... מה זה טייפקאסט? עד כמה גדול כוחה של העריכה? והקשר לריאליטי..
מלווה בסרטונים של המרוץ למיליון.
טירוף! על מלחמת לבנון השנייה בה עקיבא השתתף כמ"מ חוד בחטיבת הנחל.
בהרצאה זו הוא מדבר על חוויה של מפקדים ברמות מ"כ עד מ"פ והתמודדות עם דילמות איתן התמודד, כגון: חיילים שמפחדים לצאת למלחמה, הלם קרב, הקושי שבלהסתער תחת אש, שמירה על צלם בעת מלחמה ועוד.
כמו כן, עקיבא מדבר על חשיבות התרגולים והאימונים - מוכנות הכוח ללחימה פיזית ומנטאלית.
את ההרצאה הזו עקיבא כבר העביר בפני צוערי קורס קצינים בה"ד 1, טירונים ומפקדים בחטיבת הנחל, אזרחים ב"גולה"פ"ת ועוד... וקיבל תגובות אוהדות והזמנות נוספות.
שום דבר לא נראה מוזר בנסיבות האלו, אנו יושבים בין עצי הזית, חייל ממרר בבכי, הרופא ניגש אליו ומבקש שישגיחו עליו כי הוא היסטרי.
שום דבר כבר לא מפתיע, פיצוצים מכל כיוון, טילים שחולפים מעלינו ומתפוצצים כמאתיים מטר אחרינו.
שום דבר לא מפריע לשנתנו, שנת סוסים, היינו גמורים ומצאנו מנוחה בין הפגזים.
מבטים מתחלפים, איש אינו פוצה את פיו, רק עיניים שאומרות המון. אל תשכח או אל חשש, כל אחד והדיבור שבעיניו. כולם חושבים האם זו הפעם האחרונה שאביט בעיניו, שיביט בעיני?
האם אשרוד, האם אפצע או שמא אמות, הפסימיות שולטת או שמא זו המציאות, קשה להשלים עם מציאות שכזו.
מבטים מתחלפים, מה הם מנסים לומר, מה הם רוצים לשמוע?
סמכותיות ובטחון להקרין גם כשאין, מתן תקווה שיש על מי לסמוך שיש אחרי מי ללכת.
אני מחייך מבין את מחויבותי אני מהנהן בראשי כאומר יהיה בסדר תתעודד.
אל תסתכל יותר מידי זמן בעיניים כי אז תיכשל, הם יסגירו אותך. אין לי מה למכור, אנו מאותו חומר רק המבט שלך הוא שעושה את ההבדל. המבט שלך הוא מחייב, מלחיץ, מסמיך, מעביר את העוצמה, העוצמה שאותה אקרין, במיוחד בשבילך כדי שתמשיך, שתלך אחרי.
טירוף! למה? למה ללכת אחרי, צאן לטבח!
מי שרוצה לחיות, לשרוד לא נמצא פה היום. זהו שדה הקטל, בית מטבחיים. כאן מגדלים גדמים, כאן חורשים בשר, כאן זורעים הרס. לך מכאן לך למקום בו תפיח חיים ולא למקום שבו תיפח נשמתך.
אז למה?
למה אתה ממשיך ללכת אחרי, משוגע! למה אתה לא חושב?
מחפש מבט בוטח, מבט אבהי, מוצא את מפקדי שלי. מסתכל עליו והוא מסיט מבטו בחיוך.